AVI VALENTIN
   

 

התחלתי את דרכי העיתונאית במדור הספורט של עיתון "הארץ" בקיץ 1970, בטרם מלאו לי 21, ולאחר שנתיים מוניתי לכתב העיתון לענייני משטרה. מהיום הראשון למינויי שַׂמתי לעצמי למטרה לסקר בנוסף לאירועי היום-יום, גם אירועים פליליים שאין להם מתלונן, כמו בעבירות סמים, הימורים, זנות או גביית דמי-חסות.

כדי להצליח במשימה טוויתי רשת מסועפת ומגוונת של מקורות מידע. טיפחתי קשרים עם קציני משטרה זוטרים ובכירים, אבל גם עם עבריינים ידועים מהעולם התחתון. התרועעתי עם אלה ועם אלה, לרוב בבתיהם ובחשאי, לעתים בתחפושת, כי קציני המשטרה, כמו גם "הבוֹסים" של העולם התחתון, לא רצו שייודע ברבים על קשריהם עמי.

אחת משיטות איסוף המידע שלי היתה באמצעות האזנה לרשתות הקשר של המשטרה: בעזרת טכנאי אלקטרוניקה מיומן ביצעתי שינוי במכשיר הקשר שקלט את שידורי הקשר של המשטרה וחיברתי אותו למכשיר הקלטה. רק כאשר דיברו ברשת הקשר, היה מכשיר ההקלטה נכנס לפעולה, ומקליט את הדוברים על גבי קלטת. כך האזנתי גם מבלי להיות קשוב למכשיר הקשר, כשהייתי מחוץ לבית, או בעת שישנתי.

האזנתי לשידורי שלושת המרחבים של מחוז תל-אביב, אך גולת הכותרת הייתה האזנה לרשת הקשר של יחידת העיקוב הסמויה של מדור המודיעין ביחידה המרכזית. בזכות המידע שעבר ברשת הקשר של הסמויה נחשפתי לידיעות סודיות שנמעניהן היו אנשי מודיעין בלבד. לעתים יצאתי לשטח כדי לפענח את הקודים בדיווחים ששמעתי ברשת הקשר, כמו זהות האיש שאחריו עקבו. פעמים רבות הפתעתי את המשטרה ואת העבריינים כשהופעתי בזירת האירוע יחד עם הבלשים, או כשהגעתי לפניהם, ובוודאי בשעה שלא הייתי אמור להיות שם.

במהלך עבודתי למדתי על הצד התיאורטי של הפשע המאורגן, הסתייעתי בפרופסור מנחם אמיר, בעורכי-דין מהפרקליטות ומהסנגוריה, בפקידים הבכירים של אגף מס ההכנסה במשרד האוצר ושיתפתי פעולה עם חברי כנסת, כמו יוסי שריד ואהוד אולמרט, שהצטרפו ללחימה בפשיעה.

 

לאחד המבצעים המודיעיניים המוצלחים שביצעתי עם ח"כ אהוד אולמרט היה שותף גם קצין בכיר במודיעין של המשטרה. קצין המשטרה אִפשר לאולמרט להיפגש עם עבריין בכיר שריצה עונש מאסר, בידיעה או שלא בידיעה, שגם אני בסוד העניין. לפני הפגישה תדרכתי את אולמרט לתשאל את העבריין בנושאים שהיה חשוב לי לקבל מידע, והרכבתי על גופו מכשיר הקלטה נסתר. פרקתי את מכשיר ההקלטה מגופו בסוף הפגישה, ותמללתי את השיחה. פרטיה שימשו אותי כחומר גלם להמשך האיסוף המודיעיני, וכחלק ממסכת הראיות בעת כתיבת סידרת הכתבות על הפשע המאורגן.

ב-1977, אחרי שנתיים של איסוף חומר, פרסמתי את סידרת הכתבות "הפשע המאורגן בישראל - המצב עכשיו" ואת המסמך שכונה בתקשורת "מסמך ה-11". המסמך, וחומר מודיעיני אחר, כולם סודיים ביותר, הודלפו על-ידי קציני מודיעין מהיחידה המרכזית של המשטרה בתל-אביב, שלא הסכימו עם הדרך שבה התמודדו מפקדיהם הבכירים כנגד מחוללי הפשע המאורגן.

סצנת ההדלפה כמו נלקחה מעולם הריגול: קצין מהיחידה המרכזית צעד לקראתי על המדרכה ליד גן החיות הישן של תל-אביב, במקום שבו מתנוסס היום מגדל גן העיר, ומסר לי את המסמכים - ובהם מסמך ה-11 המקורי - כשהם מגולגלים זה בתוך זה ועטופים בנייר עיתון. כמו במרוץ שליחים, הוא לא עצר לידי, אלא המשיך ללכת, וכך עשיתי גם אני.

בעקבות פרסום הכתבות תבע את "הארץ" ואותי אחד מגיבורי הסידרה בגין הוצאת לשון הרע. מיטב המשפטנים גויסו לתביעה זו, שהיתה מעין משפט ראווה. התובע הגיש את תביעתו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב באמצעות עו"ד רם כספי. עיתון "הארץ" ואני היינו מיוצגים ע"י עוה"ד שלמה ליבליך ואלכסנדר טל וטענת ההגנה הייתה "אמת דברתי". הליכי משפט הדיבה ודברי העדים - בכמאה ישיבות בבית-המשפט - סוקרו בכל אמצעי התקשורת. ההליכים בשני בתי-המשפט הסתיימו לאחר כעשר שנים, בהפסד. שני פסקי הדין של בית-המשפט המחוזי והעליון והכתבות שפרסמתי ב"הארץ" נלמדים באוניברסיטאות ובמכללות בחוגים ללימודי תקשורת, משפטים וקרימינולוגיה.

פרסום סידרת הכתבות בעיתון "הארץ" הניע את ממשלת ישראל למנות את "הוועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל" בראשות עו"ד ארווין שִמרון. זומנתי להעיד בפני הוועדה ונחקרתי על-ידי חבריה. לאחר חודשים של עבודה ושמיעת עשרות עדים פרסמה הוועדה את מסקנותיה: לראשונה נקבע כי יש בארץ "פשע מאורגן נוסח ישראל". בעקבות המלצותיה הוקמה במשטרה היחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים (יאח"פ) במטרה להתמודד עם הפשע המאורגן. ב-1997 שונה שמה והורחבו מטרותיה, וזו היתה ליחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (יאחב"ל), חוד החנית של חקירות המשטרה.

היכרותי את עבודת המשטרה ואת עולמם של גיבורי הפשע המאורגן הביאה לכתיבת ספרי אמת אבודה (1984) ומלאכים שחורים (1991). לאחר שסיימתי את תפקיד הכתב לענייני משטרה פרסמתי כתבות במוסף השבועי של עיתון "הארץ", מילאתי את תפקיד סגן עורך המוסף ושימשתי עורך דפוס של עמודי המאמרים.

ב-1988 כתבתי את שהיד, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, לאחר התבוננות מעמיקה בסבלם ובתקוותיהם של פליטי מחנות שאטי וג'באליה ברצועת עזה, ובמעשיהם ובמחדליהם של אנשי כוחות הביטחון, שפעלו למגר את ההתקוממות. התחקיר התבסס, בין היתר, על היכרות אישית עם כמה אנשי ביטחון שפעלו ברצועת עזה, על ביקורים חוזרים במחנות הפליטים ועל שיחות ארוכות עם תושבי שאטי וג'באליה, תוך כדי הסתכנות עצמית. לא פעם הוסעתי ברכבם של תושבי המקום כאשר אלה גוננו עלי מפני ירי כוחות צה"ל שכוון אליהם. במקרים אחרים שהיתי בביתם כאשר חיילי צה"ל חלפו על פניהם בחפשם תושבים שהוגדרו "מבוקשים".

עלילת שהיד מתחוללת בזמן בלתי ידוע בעתיד, בסוף כל האינתיפאדות, כאשר צה"ל מצליח בדרכים קיצוניות להחזיר את השקט על כנו. שהיד נכתב מנקודת הנחה שממשלת ישראל הטילה על צה"ל להביא בכוח הזרוע לכניעה מוחלטת של הפלשתינאים, כדי לתאר את האיוולת שיש בתפישה זו, ואת עוצמתה המפעמת ונצחיותה של השאיפה לחופש גם בלב אנשים שהכובש בכוחו הצליח לדכא עד עפר. במובן זה שהיד אקטואלי תמיד.

אחרי עשרים שנים של עבודה ב"הארץ" - ב-1990 - פרשתי לטובת כתיבת ספרים ולעריכת תחקירים. חלק מהתחקירים שימש רקע לכתיבת ספרי. בסוף שנות התשעים, כשכתבתי את שקרים שסיפרתי לעצמי, ערכתי תחקיר מעמיק על מחלות הקשורות בהפרעות אכילה, כמו אנורקסיה ובולימיה, ועל תוכניות ההבראה המוצעות לאכלני יתר כפייתיים, כמו טיפול פסיכולוגי, מצד אחד, ותוכנית 12 הצעדים של OA , מצד שני. כדי להעמיק בהבנת התופעה, ביקרתי במחלקות האישפוז הרלוונטיות, ראיינתי חולים ובעיקר חולות, והצטרפתי למפגשים של קבוצות התמיכה ללוקים בהפרעות אכילה (OA ). שקרים שסיפרתי לעצמי נכלל בתוכניות הלימודים של המחלקות להפרעות אכילה באוניברסיטאות ומשמש את המטפלים והמטופלים המתמודדים עם המחלה.

בשלהי שנות התשעים ועד לתחילת שנות האלפיים התמקדתי בתחקיר על נזקי ההורמון הסינתטי דיאתילסטילבסטרול - ד.א.ס. (D.E.S) - שניתן בישראל לעשרות אלפי נשים בהריון ופגע בבריאותן ובבריאות צאצאיהן באורח חמור. מצאתי ראיות לכך שיצרניות התרופה, חברות "טבע" ו"אסיא", משרד הבריאות וקופת החולים הכללית (בריאות כללית) התרשלו בתפקידן בכך שיצרו, שיווקו והורו לעשרות אלפי נשים הרות ליטול "תרופה" לשם "חיזוק ההיריון" בניגוד לנכתב בספרות המקצועית, ולמרות הידיעה שנזקי התרופה יהיו רבים מן התועלת. ממצאי התחקיר על הרשלנות הרפואית הביאו להגשת עשרות תביעות משפטיות, שרובן הסתיימו בפיצוי כספי. ספר על הנושא יפורסם בקרוב.